אחרי שכבר חווינו את נפלאות מערכת האוטובוסים והרכבות ההודית, החלטנו שהדרך הכי מעניינת לעלות ממונרו איילנד צפונה היא בסירה. יש שיט של 8 ומשהו שעות (את ה"משהו" אנחנו לא סופרים. למה לייאש?), שיוצא פעם ביום מקולאם ועובר בדרך צפונה בתעלות המים המפורסמות של קרלה. שתי ציפורים במכה אחת, גם נתקדם צפונה וגם נשוט בתעלות. זה … להמשיך לקרוא את #9 המשך המסע. או: איך מצאנו את עצמנו באשראם
אחרי יום אחד בלבד באלפי המדכדכת אנחנו נפרדים ממנה ללא היסוס, וכבר מחכים בתחנה לאוטובוס שיקח אותנו דרומה, לכיוון מונרו איילנד. זו הפעם הראשונה שלנו ב- Local Bus, וכמו האמרה הישראלית הידועה - לא קל בלוקאל. אחרי שני אוטובוסים מלאים שאנחנו מחכים בנימוס לתורנו לעלות עליהם ונשארים בסוף בתחנה, אנחנו מבינים את חוקי המשחק ונדחפים … להמשיך לקרוא את #8 מגיעים למונרו איילנד
בהודו כמו בהודו, הכל מפתיע. דווקא האוטובוס היוקרתי שהזמנו לנסיעת לילה ממייסור ל- Alappuzha (המכונה בקיצור אלפי), מתגלה כסיוט. האוטובוס המכונה "Semi Sleeper", שסוכן הנסיעות שיווק לנו בערמומיות, הוא פשוט אוטובוס שניתן להשעין בו קצת אחורה את המושבים. השיפוע של המושב (שיכול לשמש היטב בחקירות של השב"כ) הוא בדיוק בזוית שמצד אחד לא מאפשרת לך … להמשיך לקרוא את #7 ממשיכים במסע דרומה
אנחנו נוסעים דרומה מהאמפי, לכיוון קראלה. הדרך כל כך ארוכה שצריך לפצל אותה לשתי נסיעות לילה. החלטנו לנסוע דרך מייסור ולעצור שם, בתקווה שנמצא בעיר הגדולה רופא שיניים שגם למד רפואת שיניים וגם מנקה את המרפאה מדי פעם, לתיקון הסתימה שנפלה לבכורה. אני נזכרת איך קבענו לכולנו תור לרופא שיניים לפני הנסיעה, כדי שחס וחלילה … להמשיך לקרוא את #6 נוסעים למייסור, העיר הגדולה
בתנועה. מתל-אביב להודו 