לקריאת הבלוג וכל הפוסטים החדשים, יש לעבור לכתובת הבאה: http://www.betnua.com
#11 אם אין אני לי – קומילי
אחרי שמיצינו את השיט בתעלות בקרלה ובעיקר את הלחות ויתושי הענק, אנחנו מחליטים לנסוע לכפר קטן בהרים בשם קומילי. המטרה: לראות קצת טבע אחר (ובמילים אחרות, להזיע פחות). האמצעי: אוטובוס לוקאל של חמש שעות. שאנחנו ניסע ברחבי הודו עם נהג צמוד ואוטו מפואר? חס ושלום (אם עוד מותר להגיד את המילה הזו). אנחנו זוכרים מה … להמשיך לקרוא את #11 אם אין אני לי – קומילי
#10 תמונת מצב
שוב אין מים בברז. יורדת לחצר של הגסט האוס לחפש ברז כדי לצחצח שיניים לפני השינה. מזל שכבר התקלחתי מקודם, כשהביאו לנו hot bucket למקלחת של הבנות. מפתיעה את עצמי. לא ידעתי שאני כל כך לא מפונקת. הייתי בטוחה שהשנים קלקלו אותי. אבל פה, תוך שבוע פתאום הכל עובר. אין מים חמים? לא נורא, נתקלח במים … להמשיך לקרוא את #10 תמונת מצב
#9 המשך המסע. או: איך מצאנו את עצמנו באשראם
אחרי שכבר חווינו את נפלאות מערכת האוטובוסים והרכבות ההודית, החלטנו שהדרך הכי מעניינת לעלות ממונרו איילנד צפונה היא בסירה. יש שיט של 8 ומשהו שעות (את ה"משהו" אנחנו לא סופרים. למה לייאש?), שיוצא פעם ביום מקולאם ועובר בדרך צפונה בתעלות המים המפורסמות של קרלה. שתי ציפורים במכה אחת, גם נתקדם צפונה וגם נשוט בתעלות. זה … להמשיך לקרוא את #9 המשך המסע. או: איך מצאנו את עצמנו באשראם
#8 מגיעים למונרו איילנד
אחרי יום אחד בלבד באלפי המדכדכת אנחנו נפרדים ממנה ללא היסוס, וכבר מחכים בתחנה לאוטובוס שיקח אותנו דרומה, לכיוון מונרו איילנד. זו הפעם הראשונה שלנו ב- Local Bus, וכמו האמרה הישראלית הידועה - לא קל בלוקאל. אחרי שני אוטובוסים מלאים שאנחנו מחכים בנימוס לתורנו לעלות עליהם ונשארים בסוף בתחנה, אנחנו מבינים את חוקי המשחק ונדחפים … להמשיך לקרוא את #8 מגיעים למונרו איילנד
#7 ממשיכים במסע דרומה
בהודו כמו בהודו, הכל מפתיע. דווקא האוטובוס היוקרתי שהזמנו לנסיעת לילה ממייסור ל- Alappuzha (המכונה בקיצור אלפי), מתגלה כסיוט. האוטובוס המכונה "Semi Sleeper", שסוכן הנסיעות שיווק לנו בערמומיות, הוא פשוט אוטובוס שניתן להשעין בו קצת אחורה את המושבים. השיפוע של המושב (שיכול לשמש היטב בחקירות של השב"כ) הוא בדיוק בזוית שמצד אחד לא מאפשרת לך … להמשיך לקרוא את #7 ממשיכים במסע דרומה
#6 נוסעים למייסור, העיר הגדולה
אנחנו נוסעים דרומה מהאמפי, לכיוון קראלה. הדרך כל כך ארוכה שצריך לפצל אותה לשתי נסיעות לילה. החלטנו לנסוע דרך מייסור ולעצור שם, בתקווה שנמצא בעיר הגדולה רופא שיניים שגם למד רפואת שיניים וגם מנקה את המרפאה מדי פעם, לתיקון הסתימה שנפלה לבכורה. אני נזכרת איך קבענו לכולנו תור לרופא שיניים לפני הנסיעה, כדי שחס וחלילה … להמשיך לקרוא את #6 נוסעים למייסור, העיר הגדולה
#5 האמפי
הגענו להאמפי ומהמם פה, כמו שכולם הבטיחו. רחוב אחד ארוך, עם גסטהוסים מצד אחד ושדות אורז מצד שני, והכל מוקף בסלעי ענק מטורפים שנחים זה על גבי זה בכל מיני תנוחות לא טבעיות. חציית הנהר כדי להגיע לצד של הגסטהאוסים. סירה חצי טובעת שדות האורז. בלילה שומעים מהם מליוני צפרדעים עד עכשיו היינו בחוף פאטנם, … להמשיך לקרוא את #5 האמפי
#4 נסיעת הרכבת הראשונה בהודו. שרדנו כדי לספר
מהרגע שהחלטנו לנסוע להאמפי, היקום רומז לנו לוותר. שמענו שנסיעת האוטובוס להאמפי מזעזעת כי הכביש גרוע ומלא קפיצות, אז אוטובוס לא בא בחשבון כי לא בא לנו שלל ילדים שמקיאים עלינו כל הנסיעה. מצד שני, קניית כרטיסים לרכבת מתגלה כמשימה בלתי אפשרית. בתחנת הרכבת הקרובה (Canacona) אמרו שלא יכולים למכור לנו כרטיסים, כי הרכבת לא … להמשיך לקרוא את #4 נסיעת הרכבת הראשונה בהודו. שרדנו כדי לספר
#3 משפחה בגואה
נשמע מצחיק שצריך להסתגל לגן עדן. אבל צריך. אנחנו שבועיים בגואה, אחרי שהתמקמנו בחוף פאטנם. קמים כל בוקר, הולכים לצ'אי שופ לאכול סמוסה וסנדוויץ' עם חביתה ולשתות צ'אי. אחר כך רובצים רוב היום במסעדה של Sea Land - הגסט האוס המעולה אליו עברנו. כן, לקח לנו כמה ימים לקלוט שאנחנו משלמים מחיר שערורייתי לחדר החשוך … להמשיך לקרוא את #3 משפחה בגואה
בתנועה. מתל-אביב להודו 